יום רביעי, 16 בספטמבר 2009

פרק א' - החיים בגולה

סבא ראובן נולד בשם רוברט ברגר בתאריך 18.03.1938 ט"ו באדר ב' תצר"ח , בעיר צרנוביץ באזור בוקבינה ברומניה שהיום נחשבת לאזור אוקראינה .

סבא מספר שכשהתחילה מלחמת העולם השנייה הוא היה בן שנתיים והגרמנים סילקו אותו ואת משפחתו לאזור הנקרא טרנסניסטריה השייך לאוקרניה .

הביקור באו הגרמנים ואספו את כל היהודים באזור לכיכר המרכזית ( מול ביתי ), כשבני ביתי ממשיך סבא : " במהלך המלחמה נדדנו ממקום למקום ולמעלה ממחצית ממשפחתי ניספתה . יום אחד ביקרתי את לבדי אצל דודתי ובזמן הבחינו בכך מייד עלו לעלית הגג והציצו דרך והם פתאום ראו אותי ואת דודתי והיו משוכנים שבאיזה שהוא שלב הגרמנים יתחילו לירות , ואז דודי יצא מהבית והשתחל דרך קהל האנשים לקח אותי וברח , בסופו של דבר דודתי ניצלה מפני שהגרמנים לא ירו ."

בזמן נידודהם של משפחת סבי הצטרף אביו שלמה לצבא הרוסי וסבא נשאר לבד עם אימו ואחיו הגדול אהרון .
סבא מספר : " בסוף המלחמה הגענו לבוקרשט עיר הבירה של רומניה ושם למדתי מכיתה א' עד כיתה ד' . מכיוון שאבי היה בצבא הרוסי קיבלנו דירה טובה , ואבי קיבל עבודה טובה .

בשנת 1947 החלה נטייה לעלות ארצה , אבל אבי לא יכל להגיש בקשה לעלות לארץ מכיוון שהיה קצין בצבא הרוסי ולעלות ארצה היה נחשב כבגידה . "

אחיו הגדול של סבא אהרון היה בתקופה זאת בן 16 ולמרות גילו הצעיר החליט שהוא יעלה לארץ . אהרון עלה ארצה עם חברים של הוריו של סבי .

ממשיך סבי : " לאחר שנתיים הגיש אבי בקשה לעלות ארצה , במשך שנה חיינו בפחד שיתפסו אותנו מהצבא הרוסי . אבל לאחר שנה קיבלנו את אישורי העלייה לארץ , ארזנו מעט מזוודות והעברנו אותם בסתר לחברים של הוריי שגם הם עלו ארצה .
"השנים הראשונות בארץ היו קשות " מספר סבי , וממשיך " לא היה לנו הרבה כסף ומצבו כלכלית לא היה טוב , חגיגת הבר מצווה שלי הסתכמה בעלייה לתורה ובמסיבה צנועה עם מעט מאוד חברים . "

יום שלישי, 15 בספטמבר 2009

פרק ב' - העלייה ארצה



כאשר הגיעה סבא ארצה הוא אינו ידע את השפה העיברית וכתוצאה מכך היה לו קשה בלימודים ובכל .
סבא מספר לי שהוא השקיעה מאמצים רבים בלימודים , וכתוצאה מכך הוא קפץ מכיתה ד' לכיתה ו' ומכיתה ו' לכיתה ח' .
סבא ממשיך : " במהלך התיכון הצטרפתי לחוג גדנ"ע אוויר , שם למדתי לבנות טיסנים , למדתי שם גם בקורס מפקדי כיתה תעופתיים , בקורס דאייה וחשוב מכל עברתי קורס טייס שכולל טיסה לבד על מטוס "פיפר" .

בתיכון הכרתי את חברתי הראשונה ביאנקה (ברכה) גולדברג שכיום היא אישתי (
ברכה ברגר ) שנינו התחתנו לקראת סוף שירותי הצבאי .בצבא התגייסתי לחייל השיריון בתפקיד מפקד הטנק .
והשתתפתי בארבע מלחמות ישראל .
מלחמת סיני - בשנת 1956
מלחמת ששת הימים - בשנת 1967
מלחמת ההתשה - בשנת 1970
מלחמת יום כיפור - בשנת 1973
בסוף שירותי הצבאי התחלתי לעבוד ב"תעשייה אווירית" , תוך כדי עבודתי השתתפתי בקורסים רבים ובעיקר בתחום הננדסת - יצור , ובתחום הניהול שכלל קורס למנהלים בכירים באוניברסטת תל-אביב . בין השאר עברתי קורס להדרכת טיולים בחו"ל ובעבודה זאת עבדתי כמה שנים . כיום אני בפנסציה . "
"בשנת 1959 כאשר הייתי בן 21 נולדה ביתי הבכור אירית (דודתי) , וכעבור שלוש שנים נולדה ביתי הצעירה נורית (אימי),רציתי מאוד בן , וחברי ניחמו אותי ואמרו שבנות זה סימן לבנים , ואני אמרתי שיש לי כבר שנים סימנים וזה מספיק , ואכן שתי בנותי הביאו לי 6 בנים למשפחה , שני חתנים (ישאל בעלה של אירית דודתי ) , ויוסי ( אבי ) , ארבע נכדים (חן , ואופיר בני דודי , ובן ושיראל אחיי) ונכדה אחת . "

יום שני, 14 בספטמבר 2009

פרק ג - השנתיים האחרונות בחיי סבא

לפני שנתיים , התגלה אצל סבא גידול סרטני באזור עצם הזנב . הוא החל לעבור טיפולי הקרנות אך הם רק החמירו את המצב . לאחר מכן נמצאה כמוטרפיה מתאימה והוא החל בטיפולים אחת לשלושה שבעות . המטרה הייתה להגיע לשניים עשר טיפלים ולהפסיק , אך בטיפול השלישי החל סבא להרגיש לא טוב , ולמרות שחשש ששערו ישנשור הוא לא נשר ורק נהפך משחור ללבן . הטיפולים המשיכו אך לקראת היפול השמיני הרופאים החליטו להפסיק בכימוטרפיה כי הגידול לא קטן . בכל הזמן הזה סבא לא הראה שקשה לו ושהוא סובל אך כל המשפחה ידעה שקשה לו . לאחר מכן נשלחה ביופסיה של סבא לארה"ב במטרה למצוא לו כימוטרפיה אחרת ומתאימה . לאחר שנמצאה כימוטרפיה מתאימה החל לקבלה אך לאחר כמה שבועות חטף דלקת ריאות והתאשפז בבית החולים . לפני כשלושה שבעות בתאריך ה-09\12\26 ביקרתי את סבא בבית החולים , הוא היה מאושפז במחלקה של חשודים בשפעת החזירים והיינו צריכים להיות עם מסכות כדי שלא נידבק , אינ וסבא דיברנו על בית ספר ועל המשפחה , זאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו . בכל הזמן ששהה בבית החולים אמי סבתי , ודודתי שמרו עליו כל יום . בשבוע באחרון התדרדר מצבו למרות שהחלים מהדלקת ראות התגלה אצלו עוד גידול סרטני בכבד . הרופאים אמרו שלא נשאר לו עוד הרבה זמן והוחלט להעביר אותו להוספיס , מקום שמשפר לך את איכות החיים לקראת הסוף . ביום חמישי התרדר מצבו מאוד והוא אפילו לא יכל לפקוח את עינוי , ביום שבת בערב התדרדר מצבו עוד יותר וכל משפחתי חוץ ממני נסעו לבית החולים חיבקו , החזיקו וליטפו אותו . ביום ראשון לפנות בוקר בשעה 5:30 נפטר סבא . שלושה ימים קודם לקחו אותו אבי , אימי ודודיי לשתות בירה קרה בקניון שליד בית החולים הוא נהנה וחייך ואפילו הצטלם , אני שמחה שהייתה לי את הזכות להכיר ולהנות עם סבא כל כך נפלאה והעבודה הזאת מוקדשת לו .

*** פרק זה נכתב בזמן השבעה על סבא ***


הוידיאו הזה הוא וידיאו שצולם כארבע חודשים לפני מותו של סבי, אמנם הוידיאו קצר אך הוא בעל ערך רגשי גדול מאוד עבורי

צ'רנוביץ - העיר בה התגורר סבא

צ'רנוביץ היא עיר מחוז באוקראינה, השוכנת על גדת הנהר פרוט, סמוך לגבול עם צפון רומניה, כ-650 ק"מ מן הבירה קייב. שטח העיר כ-150 קמ"ר. בשנת2001 מנתה אוכלוסייתה 240,621 נפש‏‏ מ-65 לאומים שונים, בהם: 79.8% אוקראינים, 11.3% רוסים, 4.5% רומנים, 1.6% מולדובנים, 0.6% פולנים, 0.6% יהודים, 1.2% בני יתר הלאומים.
צ'רנוביץ היא עיר מודרנית ובה מבנים בעלי אדריכלות
נאה, פסלי אנדרטות, פארקים ירוקים וכיכרות רבות.


במקור הייתה בצ'רנוביץ אוכלוסייה יהודית גדולה. בערב מלחמת העולם השנייה חיו בעיר כ-50,000 יהודים, יותר משליש מאוכלוסיית העיר. רבים מהם הגיעו לצ'רנוביץ בתקופת המשטר האוסטרי, הסובלני יחסית למשטרים באזורים הסמוכים. מעניין במיוחד לגלות שורת מגיני דוד - אות להערכה שרחש האדריכל לרב המקומי, בראש אחד ממגדלי האוניברסיטה המפוארת של העיר, אשר שימש במקור למגוריהארכיבישוף הנוצרי. האוכלוסייה היהודית הייתה מגוונת מאוד:חסידים, מתנגדים ורפורמים, משכילים, מתבוללים, ציוניים ואנטי-ציוניים. היהודים בצ'רנוביץ דיברו בשפה המבוססת על הגרמנית הווינאית, בתוספת מילים וביטויים ביידיש וברותנית. ב-1908 נערכה בעיר ועידת הסופרים היהודים של שפת היידיש ביוזמת נתן בירנבאום.העיר התרוקנה כמעט לגמרי מיהודיה במהלך מלחמת העולם השנייה, ואחר כך בעת שהותר ליהודי ברית המועצות לשעבר להגר לישראל ולעולם המערבי. כיום חיים בעיר כ-5,000 יהודים בלבד. עשרות בתי כנסת שקקו חיים בצ'רנוביץ בתקופת הזוהר שלה; כיום, אפילו בית הכנסת המרכזי משמש בית קולנוע.